
היום יום של נופים, הכול בסביבה הקרובה של Sam Roy Yot.
על כן אפשר למתוח מעט את הבוקר וליהנות מנינוחות המפרץ.
טיול לאורכו כשהשמש עולה וצובעת את העננים והשמיים בגוונים
של אדום וסגול. הים מתחיל להתעורר. סירות ראשונות יוצאות לדרך, וציידי סרטנים חרוצים מתחלים לברור ולמיין את שלל הבוקר.
מעט דרומית להואה היין, ממש על סף החוף בוקע לפתע מן המישורים רכס מצוקי אדיר. כמו טירה עתיקה שהזמן כיסה בעפר ובמטפסים. כמו שיני דרקון ענק שהתאבן לתוך האדמה, ורק לסתו האדירה מזכירה את ימי הדרו.
בפאתי ההר בין מצוקים מיוערים תראו מקדש של זהב. המקדש
שומם. נזיר בודד וכמה קופים עייפים. אך לצד המקדש תמצאו
מעגן קטן, ובמעגן סירה, ובסירה שייט עתיק צרוב שמש וסחוף
רוחות. אם תחייכו אליו כיאות ותשלו כמקובל הוא ייקח אתכם
לשיט בתעלת Khao Daeng הזורמת בשולי הרכס.
בשעות הבוקר השיט התעלה הוא שיט בעידן אחר – אי שם כשהחיים על היבשה רק החלו. מסביב מצוקים קטנים העולים מהמים אל תוך היער הדחוס. ערפילי בוקר הולכים ומתפוגגים וחושפים את העולם העתיק. שם בגדה דגים יוצאים מהמים ומתחילים ללכת על סנפיריהם על הבוץ, חשים את החיים באוויר החופשי.
והנה כעבור כמה מאות מטרים השלב הבא באבולוציה – לטאת ענק זוחלת לה וחורצת לשונה המפוצלת. אוטוטו תהפוך לדינוזאור
ואז תכחד. זה ברור. אפילו ציפורים בקושי נשמעות בשקט (אולי
עדיין לא נוצרו). ומלבדנו רק דייג קשיש בודק את רשתותיו, כפי
שעושה כנראה מאז הניאנדרטליים שלטו במערות אירופה.
מגיעים ל-"מצוק האדום". מסתובבים, חולפים על פני המקדש והפעם זורמים עם הנחל לים. קרוב לחופו של הים כפר דייגים קטן. הכפר עמל, תופרים רשתות, מכינים הסירות לדיג. שולים סרטנים
מאלו שנפרשו כבר. כפר זה מחזיר אותנו מהפרא-היסטוריה לעידן
הנוכחי. כמעט. כפר מבודד זה ממתין, המאה ה- 21 עדיין בחוץ.
כאן בתאילנד האבולוציה עובדת לאט. עוד יבוא יומו להצמיח בתי
מלון חנויות מזכרות ומסעדות דרג ב' לתיירים.
התחנה הבאה כבר תהיה פעילה יותר. הטיפוס למערת Phraya Nakhon. הילדה סירבה להבין: "אין מפל לשחות בו בסוף? אין קניון לרכוש בו, אפילו לא נדנדת יער? – אז מה שווה המאמץ" היא בחרה להישאר ברכב, לנוח אל מול סרט. האישה ואני עולים על הסירה שתעקוף את הרכס אל תחילת המסלול הקצר למערה.
מעבר למפרץ ממתינה הפתעה. חוף Laem Sala beach. זהו חוף קטן ומרהיב – החול לבן בוהק כאילו מישהו הפך שלג לחול דקיק. בצדו האחד ים רדוד בגווני רבים של כחול ואיון קטן סוכר ממזרח, בצד השני של החוף חורשת עצים מצלה.
לרגע עולה התהייה מדוע להתאמץ ולטפס. חוף כזה שליו לא ראינו, ולא נראה, בשום מקום. היות והחוף מרוחק ממרכזי התיירים, ולא נגיש ברכב הוא נשאר נקי גם מתעשיית התייריות. יש מסעדה קטנה, יש כסאות נוח, אולי מקום בסיסי ללון בו וזהו. מי שרוצה להתנתק מכול – זה המקום.
אבל לא באנו לנוח. באנו לעבוד! אנו מעפילים בשביל על ההר.
הטיפוס – שמו יצא לשמצה – ולא בצדק. מדובר בטיפוס של
כ- 800 מטר, אך לא 800 מטר לגובה אלא זהו אורך המסלול כולו.
עליה תלולה אבל במידה נסבלת ובסך הכול השביל נוח. אולי
הקושי העיקרי הוא החום והלחות של היער. לאחר כרבע שעה
או עשרים דקות של טיפוס מגיעים לפתח המערה.
המושג מערה מטעה. מדובר בחללים עצומים בתוך ההר, חללים אשר לעיתים נפער פתח בחלקם העליון, מה שמאפשר לאור להיכנס ולעצים גבוהים לצמוח בתוך חללי המערה.
המראה מלא הוד והדר. רגעי הבריאה הולכים ונרקמים מולנו.
כשמביטים באור החודר את חשכת המערה, מבינים את הרגע
בו האלוהים ציווה על האור להיווצר לקרוע בחשיכה שעל פני
התהום. הצמחייה בוקעת מלב ההר ועולה אל האור כמו אמר זה עתה האלוהים:"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה
פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ".
בחלל הראשון רק טבע פרוע. בחלל השני – גם התאילנדים נשטפו באמונה דתית והקימו מקדשים. קראו לו "בודהה", "אלוהים" או "אללה" – במקום כזה רוחו שוררת יהא שמו אשר יהא. אם בראשית היום היינו אבולוציוניים, הרי שמקום זה גורם להמיר את האמונה ולבחור בבריאתנות.