הטיול עצמו מתחיל. בבוקר מגיע לפתח המלון ואן גדול ואוסף אותנו פנימה: מסך טלוויזיה גדול נפתח, "בר" לשתייה קרה, נהג ומדריכה –האם סוף סוף דבק בנו אבק כוכבים ? לא ! בין חוף לחוף אצל דודו כל מטייל הוא VIP.
יוצאים לדרך. תחנה ראשונה קרובה כמטווחי גשר למרכז בנגקוק.
בבנגקוק יש מקום בו נוצר "עיוות בזמן". נוסעים 5 דקות מערבה
ומגיעים 50 שנה עברה. כל שצריך זה לחצות אחד מגשרי הענק
שצולחים את הצ'או פריה ולהגיע לשכונת –Phra Pradaeng.
שכונה זו משרטטת את בנגקוק של פעם. יש בה את החיות,
והדינמיקה של בנגקוק, אבל הכול עדיין נמוך, קטן ולא ממוכן.
את הטוקטוקים מחליפות ריקשות את הקניונים מרכזי דוכנים מקורים. האנשים אינם לובשים את מיטב האופנה. כובעי קש וחיוכים מאוזן לאוזן – זו האופנה המקובלת. והנוער ? מסתכל בך ישירות ולא דרך צג.
בהתחלה אנו מובלים בריקשה ברחובות המנומנמים של השכונה. מחליפים חיוכים עם התושבים. החלק המעניין הוא הסיבוב הרגלי ברחוב הראשי ובשוק. שלל פירות, ירקות ומאכלי ים טריים ושונים מפתה מכול עבר. והשוק – ככל שוק הומה. אולם הוא אינו הומה קונים הוא הומה ציקצוקי רכילאים. הרוכלים, ובעיקר הרוכלות, מרכלים ומרכלות. יושבים זה ליד זה על הכביש ומחליפים פרטי מידע וצחקוקים שעוברים מפה לאוזן מקצה לקצה, כמו מנגינת תפילה שקטה ברקע.
"שמעת מה קרה לקצב החתיך ? הי…הי.הי.. הוא חזר אתמול הביתה ומצא את אשתו עושה foot massage לשכן …חי..חי.חי.. היא אמרה לו שיהא רק הוציאה קוץ שנתקע בו, אבל לדעתי זה לא היה קוץ – ודווקא בה זה נתקע .. הא..הא..הא"
"אל תשאלי מה הפסדת אתמול… הי..הי..הי.. עברו כאן שלושה פארנגים תיירים. אחר עם מצלמת ענק, עשה בוק לכל השוק. חי..חי..חי… נראה לי נדלק על מוכרת השניצלונים.. הא..הא..הא.."
כן בצד הזה של הנחל התייר הוא האטרקציה. לא רואים כאן כמעט כאלו.
עוזבים את פרה פראדנג ונפרדים מבנגקוק. מתחילים את המסע דרומה. בכבישים המהירים בין אגני מלח יבשים, למרכזים עירוניים הדרך שועטת דרומה, עד שלפתע הנהג יוצא החוצה ומתחיל לפנות לכיוון מערב – אנו עוזבים את הדרך הראשית ומתחילים לפנות להרים שעל גבול בורמה.
הנוף משתנה – המישורים הגדולים מתחילים לקבל קימורים שהולכים ומתגבהים לגבעות עגולות ואז להרים. שדות האננס והאורז הנרחבים הופכים לאיים חקלאיים קטנים ביער גשם עד שנבלעים לחלוטין בטבע הפראי. השמיים הולכים ומתקדרים וענן אפור מתלטף בצמרות העצים ועוטף את פסגות ההרים. ברוכים הבאים ליערות הגשם של מרכז תאילנד.
תחנה ראשונה – אנו יורדים לצד נהר ה- Petchburi .המקום שומם. רק אנחנו והנהר, אה הנה מגיח תאילנדי מקומי שמתחיל להכין לנו את הסירה לשיט. אזור זה של תאילנד מחוץ למסלול השחוק של התיירים. סליחה של התיירים הזרים. יש בו תיירות מקומית רבה – אבל מי שבא באמצע השבוע ימצא את המקום שומם. שקט. בראשיתי.
הפלגה זו מכונה "רפטינג נינוח". נינוחות זו מילת המפתח. הנהר זורם ביער שקט ושליו. מידי פעם ציפור תורנית משמיעה שריקה, שנזכור שיש חיים ביער. ומיד נאלמת. בפאתי הנחל עצים צפופים, ומידי פעם אזור מבורא בו בונים עוד אתר פיקניקים ורפטינג לבאי סוף השבוע. כעבור כעשר דקות הנינוחות מתחיל ליגע את הילדה. בחשש שכך יהיה כל המסע, היא מבקשת לפחות להכניס רגליים למים."רגליים ?" מתפלאת המדריכה "למה לא להיכנס כולך למים ?!"
באחת משתנה ההפלגה. והילדה ואני נכנסים למים. הרפטינג אולי
רוגע אבל הנהר שועט מהר קדימה. הזרם חזק ומושך הלאה. אנו רק נשכבים ומיד נמשכים בזרם הרחק מהסירה. מדי פעם שוחים אחורה על מנת להישאר במקום, או תופסים בענפים לעצור את הקצב, אך גם אז הזרם לעיתים מנצח ומושך אותנו הלאה מהענפים "כאן לא נחים – כאן זורמים. אז תזרמו עם זה.." מכריז הנחל. כך רפטינג רוגע הופך לאטרקציה רווית אדרנלין. תענוג.
ממשיכים לנסוע ביערות. הכבישים המנומנמים מופתעים לגלות רכב חולף עליהם. והם מובלים אותנו לשולי אגם Kaeng Krachan. זהו אגם שנוצר מסכירתו של נהר הפטצ'בורי, מוקף גבעות מיוערות ואיונים קטנים מבצבצים ממנו. בנקודות תצפית מעליו אנו סועדים צהרים. רק אנו ובעלת המסעדה. זו תאילנד שקטה ונחבאת אל הכלים.
ממשיכים דרומה אך הפעם הכיוון מזרחה, עוקפים את הואה הין
ומגעים לחופי Sam Roi Yot. מפרץ נרחב עם חופי זהב נרחבים, בקצוות המפרץ הגבעות חודרות למים והופכות איונים. ומה יש בחוף ? כלום ! סירות דיג לרוב. עצי קוקוס מפרידים אותו מהכביש וממעט הריסורטים שלצדו. וחול וחול וחול. אין רוכלים מקומיים. אין שעשועי מים. אין המוני רוחצים. שב על החוף, הבט מקצה המפרץ לקצהו השני, לאט לאט, עם השמש השוקעת, שקע לתוך הנוף והתמזג איתו. כאן מחוץ לאיזור השחוק של התיירים – הטבע שקט שליו ועוצמתי.