
אחרי שהעפלנו למרומי מגלשות המים ואחרי שדיוושנו בין חוף לחוף, הבנות הזכירו לי שהמטרה בהואה הין הייתה מנוחה ופרסו בפני את התוכניות שלנו ליום "החופשי" האחרון : "בריכה במלון, בננה בחוף הים, מסאז' איפה שרק אפשר. אתה ? אתה יכול ללכת לחפש…"
כה עשיתי, יצאתי לי לחפש את תאילנד הפשוטה שבהואה הין הראוותנית. בדרום הואה הין בין חופים לבנים ומלונות יוקרה ניצב צוק Khao Takiab,
בתחתיתו של הצוק תעלה צרה, כמעט ביצה בשעות השפל. בתעלה צמודות זו לזו סירות דיג לרוב ומעליהן, לאורך כביש שאורכו מאות מטרים, נדחקות זו אל זו כמה בקתות עץ פשוטות. לעיתים בשל הצפיפות כמה בחרו להתבודד וטיפסו על הצוק עצמו. זהו כפר הדייגים.
מבעד לתעלה המקום נראה כמהות הפסטורליה, דומם ושליו.הסירות מתנמנמות בשמש, ובין הבתים אין ניע ואין רחש. אבל כשנכנסים פנימה מתגלה כי הרחוב הצר ובעיקר שתי גדותיו הומים עשיה. קהילה יעילה, עמלה ופעילה על זקניה וטפה דואגים שפרי הים יהפוך לפרי השוק – במרחק של 10 מטרים – מהסירה לדירה – מה שנקטף מהים הופך סחורה טרייה.
בצד אחד של הרחוב בבתים מכינים את הדגה: למאכל או למסחר.
אולי מכיוון שבכפר כה קטן, וממילא הכול ידוע לכל כי הרי לכותל יש אוזניים, בחרו לוותר על הכתלים ולפתוח את הבתים לרחוב, כך אולי רוח קלה תנשב מהתעלה לבית, ועל כנפיה גם תישא את רכילות הדייגים.
לנו העוברים ברחוב הכול גלוי: הזקנה שביד מהירה ואמונה מפלחת
את הדגים, מנקה עורם, הזאטוט שמסתובב בין קרסים ורשתות. הבעל – אורז ארגזים של דגה טרייה והרעיה שמכינה את הציר והקרי לתבשיל הדגים. הם מתכוננים לקונים שיבואו לקראת ערב להשביע את רבעונם מי של כרסו למזון ומי של כיסו לקניות.
ממול בצד השני של הכביש נשים צעירות מכינות מזון טרי ומגישות
לדייגים ששבו עתה מהים, אולם עיקר ההתרחשות נעשית בצמוד לתעלה, תחת סככה מהבילה דייגים ונשותיהם שקועים ברשתות – אלו פולים את השלל ששלו מגלי הים, ואחרים מטליאים חורים במכמורות ואז מותחים אותן לקראת הסבב הבא.
כולם מרוכזים בעבודה מעלים עשן וזעה, מחליפים התבדחויות, מידע או סתם דברי הבאי, רק להעביר את הזמן. הנה בין צקצוק דבריהם לבין צחנת הדגים, ניכרת פשטות השגרה של חי הדייג. עוד יום עבודה עבר – ומחר ? אותו הדבר.
היום נגמר. ערב שישי ירד על הואה הין. השילוב של הואה הין וערב
של סוף שבוע לא מותיר ברירה. היום הולכים לסיקדה !
הסיקדה (Cicada) הוא שוק לילה שמתקיים רק בסופי שבוע. שוק לילה זה אינו דומה לשווקי הלילה המוכרים בתאילנד. אין שם חולצות "הייתי בהואה הין", מכשירי חשמל מזויפים, או דוכני מזון סתמיים. זה שוק בקלאסה. אמנם פה ושם רואים פריט מזן "תיירוס-מערביס-מצויוס" אולם עיקר הקהל הוא צעירים תאילנדים.
אותם צפון-בונ-גקוקים שבסוף השבוע נוהרים לנפוש בהואה הין, עם
כיסים מלאים בממון וראש מלא במודעות עצמית. בשוק אומנים מציגים מרכולתם, חלקם יוצרים אותה ממש מול עינכם: ציירים, קריקטוריסטים או מנפחי זכוכית – התנועה המיומנת של האומן מהפנטת כמעט.
הסחורה האחרת מעידה על התחכום של קוניה: כריות תמוהות, בגדים ייחודיים, סבונים מעוצבים, דגמי מכוניות עתיקות ונוצות לכתיבה. הקהל רואה ונראה – במיטב מחלצותיו עם מיטב האביזרים הנלווים משדרים סטייל. משדרים אקסקלוסיביות. סטייל תאילנדי כמובן על המיש-מש המוכר.
אולם השוק הוא לא רק מתחם קניות, הוא מתחם בילויים, בכניסה
הופעות רחוב: נגנים מוכשרים, רקדנים, והצגות רחוב מתחלפים זה בזה לצהלות הקהל. ואם בבילויים מדובר, ואנו בתאילנד – הרי שברור שיש צורך במתחם אוכל גדול. כמו יתר השוק גם כאן האוכל ברמה גבוהה מהמקובל בשווקים: המגוון, ההגשה, הטעמים, הכול כיד המלך, אחרי הכול זו עירו. כך לאחר שעיניכם שבעו סחורה ונפשכם שבעה יצירה, הבטן יכולה לשבוע ממני מעדנים: מיצי פירות המוגשים בכוסות עשויות קני סוכר, קינוחים צבעוניים, בשרים במבחר תיבולים וטעמים, ודגים ופירות ים טריים טריים – הם ניצודו רק לפני שעות ספורות, כאן בכפר – ממש מעבר לצוק.